<h1>שולחן של ארבע לרבינו בחיי שער ראשון</h1>
<h2>דף קא:</h2>
שנוי יין צריך לברך, שאע"פ שברך על היין בורא פרי הגפן כשבא לשתות תחלה חייב לברך על שנוי יין זה, וברכה זו היא ברכת הטוב והמטיב. ומה שאמרו כן בשנוי יין ולא בשינוי פת או בשאר דברים, יש בזה הרבה טעמים: האחד, שעיקר השמחה בסעודה אינה אלא ביין, ודרך המלכים לשנות יין ולא לשנות פת, וישראל בני מלכים הם. והשני, שכל שלחן שמביאין עליו יין על יין אינו אלא רבוי שמחה, ויצטרך אדם שלא להרבות שמחה בעולם הזה יותר מדאי, כמו שאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, דרשו רז"ל אימתי ימלא שחוק פינו, בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. ופסוק מלא הוא וגילו ברעדה, ואמרו במקום גילה שם תהא רעדה. פירוש אפילו במקום גילה ושמחה של מצוה שם תצטרך שתהא רעדה, ושתזכור איך העולם עלול אצל יצר הרע ונכשל אחריו כדי שלא יכשל מתוך השמחה. ולפיכך יש מנהג בקצת קהלות ישראל במקום השמחות וסעודות של מצוה לשבר שם כלי זכוכית ואשישי ענבים להעציב השמחים, ושתתערב עם השמחה רעדה. ואין לך שמחה גדולה כשמחת התורה לישראל בהר סיני במעמד הקדוש שכתוב עליו כמחולת המחנים, וכבר ידעת כי שם נשתברו הלוחות. ואם תשכיל ותשא עיניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ תמצא בהקב"ה בשמחתו של עולם, יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, וסוף השמחה מצד המין האנושי בשגם הוא בשר, מה כתיב ביה, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. גם במשכן שהיה דוגמת העולם ביום שמיני של מלואים שהיו ראש חדש ניסן, ואותו היום לא היה כמוהו במעלת השמחה לפי שנצטרפו שם עשר מעלות עצומות, כענין שאמרו חז"ל אותו היום נטל עשר עטרות, כבר ידעת מה שקרה בו וסוף השמחה מה הגיע אליה, בו ביום מתו נדב ואביהוא שלא היו בישראל כמותם אחר משה ואהרן. וזה שאמר הכתוב ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. והנה על שמחת העולם הזה אמר קהלת לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זה עושה. וביאור הדבר מפני שהשמחה והעצבון אחים סמוכים זה לזה כסמיכות היום והלילה, וכשם שאדם בטוח ביום שתבא הלילה אחריו, וכן בטוח בלילה שיבא היום אחריו, כן הוא בטוח שתבא השמחה אחר העצבון, וכן העצבון אחר השמחה, וכן אמר גם בשחוק יכאב לב ואחריתה שמחה תוגה, לבאר על העצבון אחר השמחה, ואמר בכל עצב יהיה מותר, לבאר על השמחה אחר העצבון. נמצאת למד כי שמחת העולם הזה אין לה שלימות כלל, אמנם כל טובו ושלותו הבל ורעות רוח, וכל כבודו לכלימה, וציץ נובל צבי תפארתו, שהרי בשעה שתקותו של אדם חזקה בשמחתו הרי פוסקת ועוממת והולכת. ועל כן תקנו לברך על שנוי היין הטוב והמטיב שהיא הברכה שתקנו על הרוגי ביתר כשנתנו לקבורה, ובאור זה, הטוב, שלא הסריחו, והמטיב, שנתנו לקבורה. וכל זה כדי להעציב את האדם הקרוץ מחומר, והמורכב מן היסודות הטבעיים שהם גופים מתים, המשוקע בחושי תאוותיו, ושיחזור רבוי שמחתו לדרך המצוע. ועוד טעם אחר שתקנו על שנוי היין הטוב והמטיב, לפי שהיין משקה היוצא מן הענבים שבכרם, וכבר אמרו חז"ל שבע שנים זבלו האויבים את כרמיהם מדם הרוגי ביתר. ומטעם זה תקנו על שנוי היין הטוב והמטיב. וצריך שתדע כי מדרך התורה יתחייב שיהיה האדם גדור באכילתו ובשתייתו ושיהא גם כן בזה שומר פיו, וזהו שהזכיר התורה המאכלים המותרים והאסורים ואחר כך סמך להם ואמר קדושים תהיו, כלומר שתהיו פרושים וגדורים אפילו מן המאכלים הטהורים והמותרים שאם לא יגדור את עצמו מן המאכל המותר הערב לו יותר מדאי, יהיה בזוללי בשר ובסובאי יין ונמצא מחלל את עצמו ומדותיו ואם תלמיד חכם הוא מחלל תורתו. וכבר הורו לנו רז"ל היאך יתנהג אדם בשתיתו, והוא שיגמע היין וישהה בגרונו ועם זה ישבע, והביאו ראיה מן המזבח שהיו סותמים את השיתין, והם הנקבים שתחת חלל המזבח שהנסכים משם יורדין לתהום כדי שישהה היין במזבח, וזהו שאמרו בפרק לולב וערבה אמר ריש לקיש בשעה שמנסכין יין בחג על גבי המזבח פוקקין את השיתין, שנאמר בקודש הסך נסך שכר לה', שכר לשון שמחה לשון שביעה, לשון שכרות. אמר רבא שמע מינה כי שבע איניש חמרא מגרוניה שבע, פירוש ישהה בגרונו ויהיה שבע כי כן היו משהין היין במזבח. ואמרו במס' יומא כל המשקה יין לתלמיד חכם כאלו מקריב נסכים על גבי המזבח, שנאמר אליכם אישים אקרא, וכן הוא נדרש אישים לשון אשישה, אישים לשון קרבן, אשה לה'.
<h2>דף קג.</h2>
ודע כי ההבדלה בארבע ברכותיה היא רמוזה בפרשה ראשונה של בראשית: ברכה ראשונה, בורא פרי הגפן, רמוזה בפסוק ראשון במלת 'הארץ' שהיא הגן והגפן בגן, והוא היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. ברכה שניה, עצי בשמים, רמוזה בלשון, ורוח אלהים מרחפת על פני המים, כי הריח באמצעות הרוח. שלישית, בורא מאורי האש, הוא שכתוב יהי אור. רביעית, המבדיל, הוא שכתוב ויבדל אלהים בין האור. וכשם שמצינו הבדלה בהקב"ה בתחלת המלכות בבריאת העולם וחידושו, כך מצינו בו קדוש ביום השבת שהוא אסור המלאכות, הוא שכתוב ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו, ברכו במן וקדשו במקושש. דבר אחר, ברכו באורה, כיון ששקעה חמה בליל שבת ביקש הקב"ה לגנוז את האורה וחלק כבוד לשבת, הדא הוא דכתיב ויברך אלהים וגו'. במה ברכו, באורה. התחילו הכל מקלסין להקב"ה, הדא הוא דכתיב תחת כל השמים ישרהו, מפני מה, ואורו על כנפות הארץ.
<h2>דף קט:</h2>
[ברכות נ"א ע"ב] אין משיחין אחר כוס של ברכה, ואין מברכין על כוס של פורענות, מאי כוס של פורענות, כוס שני. וטעמא דמילתא משום זוגות, כדתנן השותה כפליים לא יברך, משום הכון לקראת אלהיך ישראל. וטעם אסור הזוגות לפי שהכשפנים והמורכבים משתים שולטין על כל מי שאוכל ושותה זוגות. ועוד טעם אחר להרחקת השניות שהם הנפרדים מכח האחד והזוגות מכח השניות, וכדי לקבוע בלב ענין אחדות והתרחק מאמונת השניות, כענין שכתוב ועם שונים אל תתערב, וכן מן השניות ואילך על כן אסרו הזוגות אפילו בדברים הנאכלים והנשתים, כי ראוים הם הענינים הטבעיים להיותם אות וסימן לענינים הראויים, בשכבר ידעת כי הדעות האמתיות צריכות הן לפעולות. ואתה רואה במעשה בראשית שלא נאמר 'כי טוב' ביום שני, ואמרינן בבראשית רבה כי בו נברא המחלוקת וגיהנם, ואין ספק כי כיון שנבראו בו דברים כאלה, הרי הוא [יום] מזיק שאסרו להתחיל בו כל מלאכה, והוא שאמרו רז"ל, אין מתחילין בב', כי מי שמוסיף על האחד אין הטוב נמצא בו, ולכך נקרא 'יום שני', הוא מלשון שנוי, כי האחד אין בו שנוי, הוא שכתוב, כי אני ה' לא שניתי. אך יום שני הוא תחלת שנוי, וממנו ואילך שנוי הנבראים כלם הרצון, ובשאר הימים אחריו מצינו קטרוג בכלם, שהרי בשלישי, תוצא הארץ עץ פרי ולא הוציאה אלא עץ עושה פרי. וכן ברביעי קטרגה הלבנה ואמרה, לא נאה לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. וכן בחמישי הרג את הזכר, שבאורו גנז את האור העליון. וכן בששי חטא אדם ושנה רצון השם, ועליו נאמר, משנה פניו ותשלחהו, והנה יום שני סבה לכלם כי כלן באי כחו ונמשכין אחריו. ומה שאמר, הכון לקראת אלהיך ישראל, שהוא האחד, והוסיף 'ישראל' לפי שהם עם אחד מיוחד לאל אחד, שנאמר, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ראוי לך שתכין עצמך ותכון לקראת האחד, ושלא תאכל ותשתה זוגות כדי שלא תחשוב בלבך שניות.
